איך קרב מגע הציל את חיי – הסיפור המלא
⚠ תוכן רגיש: הפוסט כולל תיאור של אלימות פיזית ואיומים בנשק חם.
כשפגשתי אותו, הוא היה הכול בשבילי: אהבה, ביטחון, יציבות. אבל עם הזמן, דברים השתנו. זה התחיל בהערות פוגעניות, עבר לכעסים בלתי נשלטים, ואז הגיעו הדחיפות והסטירות. בפעם הראשונה שזה קרה, הוא נשבע שזה לעולם לא יקרה שוב. אבל זה כן קרה שוב.
בערב ההוא, הבנתי שאין לי ברירה. אני חייבת ללכת. התקשרתי לקרוב משפחה והודעתי לו שאני מחפשת מקום בטוח להעביר בו את הלילה. אבל לפני שהספקתי לצאת, הוא הופיע מולי, עיניו ריקות מזעם, נחוש למנוע ממני לעזוב.
הוא היה חייל לשעבר, מאומן, חזק ממני. היה ברור שאין לי סיכוי לנצח אותו בכוח בלבד. אבל ידעתי דבר אחד: אני לא יכולה לוותר.
העימות הפיזי
הוא דחף אותי לאחור, ואני ניסיתי שוב להגיע אל הדלת. שנייה אחר כך הרגשתי את גופו מוחץ אותי אל המיטה. משקל כבד, ידיים חזקות שאחזו בי. הוא שלף אקדח.
המתכת הקרה הייתה במרחק סנטימטרים מפניי. האדרנלין הציף אותי. הרגשתי את הלב שלי דופק כל כך חזק, שחשבתי שהוא יתפוצץ.
אני זוכרת את מה שלמדתי באימוני קרב מגע: אל תקפאי. תמשיכי לזוז. כל שנייה שאת משיגה יכולה להציל אותך.
ניסיתי להרחיק את פלג הגוף העליון שלי ככל האפשר מקו הירי. הוא השתמש במשקלו כדי להצמיד אותי חזק יותר למיטה. הנשימה שלי הייתה כבדה, התודעה שלי חדה.
ואז, לרגע, הוא הסיט את האקדח מעט.
באותו רגע, ניצלתי את ההזדמנות. דחפתי את ידו הצידה בכל הכוח והצלחתי להכות את פרק כף היד שלו, בדיוק כמו שלמדתי. הנשק נפל על המיטה לצידו.
אבל הוא היה מהיר.
הוא ניסה לתפוס את האקדח שוב, ואני קפצתי עליו. שנינו התנפלנו על הנשק בו-זמנית, נאבקים עליו.
אחזתי בו בכל הכוח שהיה לי. הוא משך בכוח, ידיו חזקות משלי, ואני ידעתי—אם אני מרפה, אני מתה.
הוא דחף אותי, הפך אותי על גבי, ניסה לנעול את ידי השמאלית ולהוציא ממני שליטה על הנשק. גופו היה כבד, אבל תנועותיו הפכו אגרסיביות, חסרות שליטה. הוא נהיה יותר פראי, יותר מסוכן.
אני לא יודעת מאיפה מצאתי את הכוח, אבל הצלחתי להרים את ברכי ולנעוץ אותה בצלעותיו בדיוק בנקודה שלמדתי באימונים.
הוא נאנק בכאב, האחיזה שלו נחלשה לרגע. זה הספיק.
סובבתי את האקדח בכוח, ועכשיו הקנה היה מופנה אליו.
הוא קפא לשנייה, מבטו מלא הלם. ידו עדיין לפתה את שלי בניסיון להחזיר לעצמו שליטה. ואז, בפתאומיות, הוא ניסה למשוך שוב את הנשק אליו.
האצבע שלו הייתה על ההדק.
ירייה נפלטה.
הקול הדהד בחדר, הלם בי כמו פיצוץ.
הוא נפל לאחור.
אני לא זוכרת כמה זמן עבר עד שהצלחתי לקום. הידיים שלי רעדו. כל הגוף שלי רעד. אבל ידעתי שהכול נגמר.
אחרי הקרב
החדר היה שקט, חוץ מהנשימות שלי, חזקות, כבדות, כאילו הגוף שלי מנסה לעכל את מה שקרה.
אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם לפני שהצלחתי להרים את הטלפון ולהתקשר למשטרה.
כשהם הגיעו, הייתי רועדת, מבולבלת, מכוסה בדם, אבל חיה.
אני לא יודעת איך הסיפור הזה היה נגמר אם לא הייתי מתאמנת בקרב מגע.
אבל אני כן יודעת שהאימונים שלי, השרירים שלי, ובעיקר התודעה שלי - הם שהצילו אותי.
הלקח שלי?
קרב מגע זה לא רק שיטה להגנה עצמית. זה לא רק טכניקות או תרגילים.
זו דרך חיים.
זו ההבנה שלפעמים, אף אחד לא יגיע להציל אותך. לפחות לא ברגע הראשוני.
ולכן, את חייבת לדעת להציל את עצמך. את ההגנה הראשונה של עצמך לפני הכל.
