top of page

חקר התפתחותן של אומנויות לחימה שונות: מסע היסטורי

קראטה

קראטה, משמעותה דיסציפלינה של אומנויות לחימה ללא נשק המשלבת בעיטות, תקיפות וחסימות הגנתיות עם הידיים והרגליים. הדגש הוא על מיקוד כוח הגוף בנקודה וברגע הנכון לפגיעה. איברי התקיפה כוללים את הידיים, כף הרגל ועצם ״כדור הרגל״ (נקרא גם ״פטיש״ או מלאולוס בלטינית), עקב, אמה, ברך, ומרפק.


איך התפתח הקראטה
ילדים מדגימים הגנה מטכניקת קראטה

בשיטות מסורתיות מחזקים אותם באמצעות פגיעות ותרגול על משטחים מרופדים או עץ. לוחות אורן בעובי של כמה ס״מ יכולים להישבר על ידי היד או הרגל החשופה של מי שנחשב כבר בדרגת ״מאסטר״.

עם זאת, התמדה לאורך זמן, טקטיקה, טכניקה ורוח לחימה נחשבים לבעלי אותה החשיבות של כוח בהיבט הפיזי.


בקראטה ספורטיבי ובספארינג (קומיטה) באימון, המכות והבעיטות מבוצעות עם עצירה לקראת הפגיעה (אידיאלית במרחק של פחות משלושה ס"מ). בצורה כזו שהן לא באמת פוגעות בגוף היריב או השותף לאימון. זו טכניקה שנועדה לדמות את התקיפה מבלי לגרום לפציעה או נזק אמיתי, מאפשרת למתאמנים לתרגל את מיומנויותיהם בבטיחות גבוהה.

בתחרויות ספורטיביות בקראטה בדרך כלל קרב נמשך כשלוש דקות, בהם המתמודדים מנסים להשיג נקודת "הריגה" (זה סימון מכה שלפי הערכת השופטים היה יכול להוות הריגה במציאות או נזק משמעותי לנטרול המתמודד). אם משיגים נקודה זו, מנצחים את הקרב ואם לא, אז בתום הזמן השופטים יעריכו את המתמודדים ויכריזו על מנצח בהתאם לביצועים שהציגו הלוחמים.

ישנן גם תחרויות קאטות בענף הקראטה, בהן מתמודדים מבצעים סדרת תנועות שמדמות הגנה והתקפה נגד מספר יריבים. גם הופעות אלו מוערכות על ידי צוות שופטים, כמו בענף ההתעמלות ובהתאם לביצועים מקבלים ניקוד.


הקראטה התפתח במזרח אסיה לאורך מאות שנים, והפך לממוסד באוקינאווה במאה ה-17, ככל הנראה על ידי אנשים שנאסר עליהם לשאת נשקים. הוא הובא ליפן בשנות ה-20 של המאה ה-20. קמו מספר בתי ספר ומערכות לימוד, וכל אחד לימד טכניקות ושיטות אימון מעט שונות. הקראטה, כמו אומנויות לחימה אסייתיות אחרות, מדגיש ערכים מוספים כמו מחשבה, נימוס, תלבושות אסטתיות, ומערכת דרגות התקדמות (לפי צבע החגורה). יש כמה חפיפות בטכניקה עם סגנונות לחימה אחרים.


קפוארה

קפוארה, אומנות לחימה בסגנון ריקוד שמקורה בברזיל, המתבצעת לצלילי שירה ומוזיקת כלים. היא מזוהה בעיקר עם אזור הצפון-מזרחי של המדינה.


איך התפתחה אומנוית הלחימה קפוארה
הדגמת טכניקת קפוארה

אלמנטים אסתטיים בסיסיים של קפואירה הובאו לברזיל על ידי עבדים, בעיקר ממערב ומרכז-מערב אפריקה. אלמנטים אלה הוחלפו ופורשו מחדש בתוך קהילה העבדים המגוונת של ברזיל כדי ליצור אמצעים להגנה עצמית ייחודית, שהיא בעצם מחופשת ל ״רק ריקוד״ – באמצעות הליווי המוזיקלי.

העבדות בוטלה בברזיל בשנת 1888, אך הקפואירה המשיכה לפרוח בתוך האוכלוסייה האפרו-ברזילאית, במיוחד במדינת באהיה שבצפון-מזרח ברזיל. הממשלה שזיהתה את העוצמה הפיזית והמנטלית של אומנות זו וראתה בה איום על החברה, המשיכה לאסור את התרגול שלה עד תחילת המאה ה-20.

קפואירה מתוארת בצורה הטובה ביותר לא כריקוד אלא כספורט שבו המשתתפים מניפים את רגליהם גבוה בהתקפה, מבצעים קפיצות אקרובטיות באוויר, ועוברים זה ליד זה במרחק קרוב מאוד לאיברי בן הזוג כגון ברכיים, ראש, מפשעה או בטן.

גמישות, סיבולת, מהירות התנועה, וההטעיה (הם מכנים הטעיה כ״מליסיה״) חשובים יותר מכוח שרירי פיזי. למרות שהדגש הוא על שימוש בתנועות חלקות, זורמות ולעיתים אקרובטיות כדי להימלט ולא לחסום התקפה, "המשחק" של הקפואירה, כפי שהוא נקרא על ידי המתרגלים, עשוי להיות קטלני כאשר מתוזמן היטב.


בתרגול, שני יריבים ניצבים זה מול זה בתוך ה״רודה״ (מעגל קפואירה) והם נותנים מכות ועושים הגנות, בקצב הריתמי המוזיקלי שמבצעת להקה קטנה ברקע.

מאז שנות ה-30 במדינת באהיה ומאוחר יותר בריו דה ז'ניירו, מועדונים החלו לאמן תלמידים בטכניקות הקפוארה. בתקופה המתקדמת יותר של המאה ה-20 הקפוארה החלה לזכות להתעניינות בינלאומית, ובתחילת המאה ה-21 כבר היו קיימים מועדונים פעילים בערים רבות ברחבי העולם. יתר על כן, הקפוארה זכתה לנשים לוחמות רבות ומיומנויות מאוד, אף על פי שבשנותיה הראשונות הקפוארה הייתה תחום המוגבל לגברים בלבד.


ג׳יו ג׳יטסו

אומנות לחימה ושיטת קרב המשתמשת במעט נשק או ללא נשק כלל ועוסקת באחיזות, הטלות ומכות בכדי להשתלט על יריב.


איך התפתח הג׳יוג׳יטסו
טכניקת לחץ ושבירה של כף היד

היא התפתחה בקרב מעמד הלוחמים (כגון סמוראים) ביפן החל מהמאה ה-17.

הג'יו ג'יטסו נועד לשמש כאמצעי התקפה נוסף ללוחמה בחרב בקרב, היה נחשב לסגנון אכזרי, עם מטרת מלחמה רגילה: להרוג את האויב או להפוך אותו למשותק.

ג'יו ג'יטסו היה שם כללי למערכות רבות של לחימה הכוללות טכניקות של הכאה, בעיטה, בריח, הטלה, חניקה, אחיזה, נטרול ושימוש בנשקים מסוימים. במרכז המערכות האלה עמד המושג ג'ו, מתוך תו סיני שמתפרש כ"עדין" - עדין, אך במובן של כיפוף או נטייה לכיוון התקפת היריב. ג׳יטסו משמעותו שיטה או אומנות.

הג'ו ג'יטסו דעך לאחר מרד סאטסומה ב-1877 (שבו הסמוראים מרדו בממשלה שדגלה במודרניזציה, אך המרד כשל וכמעט כל הסמוראים הושמדו כך ש״לא היה צורך״ בשיטת לחימה ישנה כי התפתח צבא מודרני).

הג׳ו ג׳יטסו נהנה מפופולריות מחודשת מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 ועד היום.


ג׳ודו

חוקי הספורט של הג'ודו מורכבים. המטרה היא לזרוק בצורה נקייה, להחזיק או לשלוט ביריב. הכנעה נעשית על ידי הפעלת לחץ על מפרקי היד או על הצוואר כדי לגרום ליריב להיכנע.


איך התפתח הג׳ודו
הדגמה של הפלת ג׳ודו

הטכניקות בדרך כלל מיועדות להפוך את כוחו של היריב ליתרון עבור המבצע ולא בשביל להתנגד לו ישירות. התלבושת הרגילה, הידועה כג'ודוגי, היא ג'קט ומכנסיים רופפים מבד לבן (היום גם כחול) חזק. חגורות בצבעים שונים מסמלות את דרגת המתאמן. ג'ודוקא (תלמידי ג'ודו) מבצעים את הספורט עם רגליים חשופות, כלומר ללא נעליים.

קאנו ג'יגורו (1860–1938) אסף את הידע של בתי הספר הישנים של הג'ו ג'יטסו של הסמוראים היפנים וב-1882 הקים את בית הספר קודוקאן שלו לג'ודו (מהמונח הסיני jou-tao, או roudao, שמשמעותו "הדרך העדינה"), שזו תחילתו של הספורט בצורתו המודרנית. קאנו הסיר את הטכניקות הכי מסוכנות ושם דגש על תרגול רנדורי (תרגול חופשי), אף על פי שהוא גם שמר על הטכניקות הקלאסיות של הג'ו ג'יטסו בקטא (תצוגות באוויר) של הג'ודו. בשנות ה-60 הוקמו איגודי ג'ודו ברוב המדינות והתחברו להתאחדות הג'ודו הבינלאומית, שמרכזה בבודפשט, הונגריה.

תחרויות ג'ודו לגברים נכללו לראשונה במשחקים האולימפיים בטוקיו ב-1964 ונערכו באופן קבוע מ-1972. אליפויות עולם בג'ודו לנשים החלו ב-1980, ותחרות אולימפית לנשים החלה ב-1992. יפן, קוריאה, צרפת, גרמניה, ובריטניה הגדולה הציגו באופן עקבי את הקבוצות החזקות ביותר באולימפיאדה, כמו גם ברית המועצות לשעבר במהלך קיומה.

הכיוון של הג'ודו השתנה מאז הקמתו. קאנו תכנן את הג'ודו במקור בכדי להיות שיטה בטוחה ושיתופית של חינוך גופני. ג'ודוקא מבלים הרבה זמן בלמידה איך ליפול בבטחה. אפילו ברנדורי, המבצע של הזריקה (הטורי) עוזר לזה שנופל (האוקה) ליפול בצורה בטוחה על הרצפה על ידי אחיזה בזרועו והנחייתו לנפילה עם בלימה.

בשונה מכך, בהיאבקות מערבית לא עוזרים ליריב ליפול, ומאמנים מבלים מעט אם בכלל בללמד את המתאבקים איך להפיל בבטחה.

עם זאת, ככל שתחרויות הג'ודו הפכו לפופולריות יותר, הג'ודוקא החלו להפגין רוח תחרותית יותר, המצויה בדרך כלל במתאבקים מערביים.

הם החלו להתמקד בג'ודו כספורט ולא כתרגיל או דרך חיים. הכללת הג'ודו במשחקים האולימפיים היוותה את נקודת המפנה בתהליך זה.

רוח תחרותית זו ניתן לראות בשינוי בגישה של רבים מהג'ודוקא לגבי הניקוד. רק זריקות נקיות המדגימות טיימינג מעולה וידע במכניקת הגוף זכו לניקוד בתקופה שלפני האולימפיאדה. כיום בג'ודו, מערכת הניקוד מעניקה איפון ("נקודה אחת") עבור טכניקה מכרעת שמנצחת את המשחק בביצועה המוצלח, וואזה-ארי (חצי נקודה), ונקודות קטנות (נקראות יוקו).

בשינוי גדול מהג'ודו המסורתי, במשחק מודרני ג'ודוקא יכול לשחק בזהירות ולשאוף לנצחון המבוסס רק על ניקודים חלקיים מנקודות קטנות, במקום להסתכן יותר מידי בניסיון להשיג איפון. מעבר זה לג'ודו התחרותי זכה לתמיכה על ידי ההצלחה של ג'ודוקאים אירופאים ורוסים, שהושפעו ממסורות ההיאבקות החזקות שלהם ובפרט מפיתוח הסמבו הרוסי (שהושפע גם הוא מהג'ודו).



Comments


bottom of page